<h1>ספר התרומות שער י"א חלק א'</h1>
<h2>דף מא:</h2>
גרסינן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"א ע"ב] ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה לא היו דברים מעולם. אתו תרי סהדי דאוזפיה ופרעיה, אמר אביי אמאן ניסמוך, אהני, אינהו הא אמרי דאוזפיה ואינהו קאמרי דפרעיה, נסמוך עליה, הא אמר להד"מ, הלכך ממה נפשך פטור. רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. כלומר, מכי אמר מעיקרא לא היו דברים מעולם ממילא אודי דלא פרע מידי, הילכך כי אמרי סהדי דפרעיה מקבלינן מסהדותייהו דאוזפיה, דהוא זכותא דמלוה, ולא מקבלינן מיניהו דפרעיה, דפרעון זכותא דלוה הוא, ולוה הא מודה דלא פרע. ואם תאמר והא איכא מה לי לשקר דאי בעי אמר מעיקרא לויתי ופרעתי. והא לא קשיא דכיון דאיכא סהדי דאוזפיה מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ומסתברא דכיון דאין סומכין על העדים כשאומרים דפרעיה, אי טעין עליה בתר פרעון כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שתי פעמים, אם הודה ישלם ואם כפר אינו נשבע כלל, דהודאת בעל דין כמאה עדים דאמי, דכיון שטען שלא לוה הרי הודה שלא פרע ובי דינא סהדי דאודי קמיהו דלא פרע ליה זימנא אחריתי מהלואה זו, לפיכך אינו נשבע על טענה זו. והרב בעל העטור ז"ל כתב דמשבע ליה בתר דפרעיה אזוזי קמאי, כההיא דכתובות [פ"ח ע"א] דאמרינן אי פקח הוא פרע ליה זימנא אחריתי והדר משבע ליה, ע"כ. ומסתברא דלא דמו, מטעמא דאמרן.
ומעובדא דלעיל דאתו תרי סהדי דאוזפיה ופרעיה מוכח הר' יוסף הלוי ז"ל בפירושיו דמאן דאודי לחבריה בבי דינא דאית ליה גביה בחוב מנה ובתר הכי קא טעין ואמר דאשתליה בההיא אודיתא וקאמר דלית ליה גביה מידי אע"ג דאיתי סהדי דלית ליה גביה ולא מידי לא איכפת לן בההוא סהדותא מכי אודי קמן דמיחייב. דהא הכא דאודיתא דלוה מיגו כפרנותא נקטינן ליה, ואע"ג דאתו בתר הכי ואמרי דפרעיה לא משגחינן ביה, וכל שכן היכא דאודי בפירוש דמחייבינן ליה בהודאה דיליה ולא משגחינן בהנהו סהדי. ולא עוד אלא אפילו איכא בההיא סהדותא חובא וזכותא עליה, חובה מקבלינן מיניהו ולא זכותא, דהא הכא דקביל סהדותיהו דאוזפיה ולא קביל סהדותיהו דפרעיה משום אודיתא דנקיטא מגו כפרנותיה, ע"כ. ומסתברא דלא דאמי לההיא דקיימא לן [ב"ב ל"א ע"א] דטוען וחוזר וטוען כל זמן שלא יכחישוהו עדים, דההיא דרך טענה אמר דבריו וכאן דרך הודאה וכל המודה בב"ד אינו יכול לחזור.
אלא קשיא לן עליה כיון דאית ליה סהדי דלית ליה גביה מידי, אמאי לא מהנו ליה סהדי כעובדא דגנאי דגיטין [י"ד ע"א]. וכן בזה דעת ה"ר משה ז"ל [טוען פ"ז ה"ז]. שכתב, מי שהודה בב"ד שאני חייב לזה התובע מנה ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו שהודיתי לו בו והרי עדים, הרי זה עדות מועלת ועושין על פיהם שהרי לא הכחישו עדות, ואינו כאומר לא לויתי מעולם. ומסתברא כותיה, דהא לא דאמי עובדא דלעיל להאי עובדא, דהתם כיון דאיהו מכחיש לסהדי הדרי להו פסולים וכמאן דליתנהו דמי, אבל הכא הא איתי עדים דמסייעי ליה. ונוכל להעמיד סברת ה"ר יוסף הלוי ז"ל דלא דאמי לההיא דגיטין דגנאי, דהתם לא טעני אהדדי אלא מההוא חושבנא דעבדו קמי סהדי, ומילתא ברירא דלא סליק הכי חושבנא, אבל טענו חבירו בב"ד הלויתיך מנה ואמר לו חבירו אין ואחר כך הביא עדים שפרעם ביום פלוני חייב, שהרי אין לו עדים על הודאתו שעשה עכשיו שיהא בטעות בכלום, וכיון דפרעון מדכר דכירי אינשי, שמא באותו פרעון משלו נתן לו או קנוניא היה בינו לבינו או עדי שקר הם, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וליכא דידע ביה אם זכור היה בשעת הודאתו או שכח ומתוך כך הודה לו דדברים שבלב אינן דברים.
